פסק-דין בתיק ע"א 1422/07

שני ערעורים (1422/07 ו- 1433/07) שאוחדו לדיון אחד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב יפו (ת.א. 73075/01, כב' השופט דוד גלדשטיין).  נחמה צרפתי וחיים צרפתי הינם בהתאמה אלמנתו ובנו של המנוח פסח צרפתי ז"ל (להלן: " המנוח"), שהחזיק עד פטירתו בנכס ששימש כמחסן המהווה חלק מחלקה 4 בגוש 7307 ביפו (להלן: " המחסן" או " הנכס").

המשיב מס' 1 - הפטריאך הארמני (להלן:" הפטריאך") הינו הבעלים של הבנין בו ממוקם הנכס. המשיבה מס' 2 היא חברה יזמית בע"מ המבצעת פרויקט שיפוץ ובניה במתחם הארמני ביפו (להלן:" המשיבה" או " החברה"), המשיב 3, בנדטו דואני, הינו מנהלה של המשיבה (להלן: " המשיב").

בפסק הדין נקבע, כי לנחמה וחיים צרפתי (להלן:" המערערים")  עומדת זכות לדיירות מוגנת במחסן, מכוח זכותו המקורית של המנוח.  אשר על כן, נדחתה תביעת הפינוי שהוגשה על ידי הפטריאך והחברה  (להלן: " המשיבים"), ובית המשפט חייב אותם בהוצאות בסך 20,000 ש"ח בצרוף מע"מ כחוק.  התביעה של צרפתי לנזקים שנגרמו להם בגין היעלמותם של חפצים מן המחסן  נדחתה גם כן, ועל כך ערערו.

העובדות

בשנת 1961 נחתם הסכם שכירות בין הפטריאך לבין אדם בשם מר יוסף לוי (להלן: " לוי") (נ/11), שעבד בעסקו של המנוח. על פי ההסכם, ניתנה ללוי הזכות לדיירות מוגנת במחסן, ובתנאי שזה ישמש כ"מחסן דגים". חיים צרפתי החזיק יחד עם אביו המנוח, פסח צרפתי, בעסק למכירת דגים שפעל בצמוד למחסן הנ"ל.  בשלב מסוים,  לוי עזב המחסן. המנוח ובנו המשיכו להחזיק במחסן. נציגת הפטריאך הודתה כי גבתה מהם את דמי השכירות במשך שנתיים עד לסוף שנת 1994, אז לדבריה הורה לה הפטריאך לחדול מכך לאור טענות המערערים לזכותם דיירות מוגנת. מאז החלו המערערים להפקיד את דמי השכירות בחשבון מיוחד בבנק לאומי (נ/13).

במסגרת הסכם קומבינציה שנערך בין החברה לבין הפטריאך באמצע שנות ה-90, נרכש ע"י המשיבה כל המתחם ברח' העליה השניה ביפו, לרבות המחסן. 

אחרי מותו של המנוח, נוהלו בין הצדדים מספר תכתובות, ובהם ביקש הפטריאך לברר את מקור הזכויות לדיירות מוגנת לה טוענים המערערים (ראו: מכתב מיום 19.9.1999 מב"כ הפטריאך עו"ד משה ליפקה לב"כ המרערים עו"ד מרדכי פלדמן (נ/15)).  המערערים השיבו במכתב מיום 27.9.1999 כי המנוח שכר לפני שנים רבות את המחסן "בדמי מפתח", והוא ביקש מהפטריאך שב"חוזה השכירות"  שנחתם עימו יתווסף גם שמו של פועל שעבד בחנותו (יוסף לוי). עוד צוין כי לימים עזב לוי את עבודתו אצל המנוח, והמנוח המשיך לשלם את דמי השכירות. המערערים נמנעו מלהציג את "חוזה השכירות" הנטען על ידם, מאחר ולטענתם אין בידם את חוזה השכירות המקורי או העתק ממנו (מכתב מטעם עו"ד פלדמן אל עו"ד ליפקה מיום 13.10.1999  - נ/18).

משלא הוצגה על ידי המערערים ראייה מפורשת להסכם לדיירות מוגנת בין הפטריאך למנוח, ביקשו המשיבים לפנותם מהמחסן. המערערים הגישו תביעת למניעת הסגת גבול ושימוש במחסן, והמשיבים הגישו תביעת פינוי שכנגד. אלו התביעות נשוא ערעור זה.

בבית המשפט קמא הוצג מסמך מיום 31.7.1974 (ת/7) הנחזה לדידם של המערערים להיות "הסכם שכירות" לדיירות מוגנת בין הפטריאך למנוח. המסמך מהווה דרישת תשלום מצד הפטריאך לדמי שכירות מוגנים עבור המחסן, והוא ממוען ללוי ולמנוח. לטענת המערערים, המסמך  מקנה למנוח זכות מקורית לדיירות מוגנת. משכך, קמה להם זכות לדיירות מוגנת נגזרת מכח קרבה משפחתית או מכח העובדה שחיים צרפתי עבד עם המנוח שנים רבות וניהל עמו את העסק. 

פסק דינה של הערכאה הדיונית

בית המשפט קמא קבע, כי בהתאם למסמך מיום 31.7.1974 (ת/7), המהווה על פי קביעתו הסכם שכירות, המנוח היה בחזקת דייר מוגן במחסן ואסור היה למשיבים להפריע לו או ליורשיו לעשות בו שימוש.

לחיזוק מסקנתה הצביעה הערכאה הדיונית על הודעה בדבר חילופי מחזיקים מיום 25.4.1983, שמוענה לעיריית תל-אביב וממנה עולה לכאורה כי המנוח הינו המחזיק של הנכס. ההודעה ניתנה לעירייה על מנת לעדכנה בדבר זהות הגורם שחב בארנונה בגין המחסן.

עוד נפסק, כי המנוח וצרפתי עשו שימשו רב שנים במחסן לאחסנת ציוד, בידיעת הפטריאך ולפיכך נשללה טענת הנטישה.

לאור מסקנת בית המשפט קמא לפיה המנוח היה דייר מקורי, ובהתאם לסעיפים 23 ו- 26 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972 (להלן:" חוק הגנת הדייר") נקבע כי המערערים  הינם בחזקת דייר מוגן כנגזרת מזכותו של המנוח.

תביעתם של המערערים לפיצוי בגין שווי תכולה שנעלמה מן המחסן נדחתה, מאחר ולא עלה בידי המערערים להוכיח את שווי תכולת החפצים שאוחסנו בו לכאורה.

טענות המשיבים

המשיבים טוענים, כי שגה בית המשפט קמא כשביסס את מסקנתו כי המנוח היה דייר מוגן על פי המסמך ת/7 מיום 31.7.1974.  מסמך זה,  כלל וכלל איננו הסכם שכירות, ולראייה הוא לא דומה להסכם השכירות המקורי שנחתם עם לוי בשנת 1962.

נטען, כי בית המשפט התעלם מהודאות בעל דין של ב"כ המערערים דאז, לפיו אין בידיהם הסכם שכירות בין המנוח לבין הפטריאך, מקל וחומר לא נחתם בין הצדדים חוזר לדיירות מוגנת, המנוסח דרך קבע על ידי המשיב.

עוד נטען, כי בית המשפט התעלם מכך שהשוכר היוצא, יוסף לוי (להלן:" לוי") אשר שכר מהפטריאך את המחסן בשכירות מוגנת החל משנת 1961 ואף שילם דמי מפתח, עבד אצל המנוח שנים רבות וכל ההתכתבויות בין הפטריאך לבין לוי בוצעו לכתובת המחסן. בשל כך, שורבב שמו של המנוח בטעות למסמכי שכירות המחסן, ובהם דרישת התשלום משנת 1974 הנזכרת לעיל.